🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת בהעלותך פותחת בציווי לאהרן הכהן להדליק את נרות המנורה. רש"י, בשם המדרש תנחומא, מגלה לנו מדוע פרשה זו סמוכה דווקא לפרשת קורבנות הנשיאים: אהרן הכהן הגדול, שראה את כל שנים־עשר נשיאי השבטים מביאים קורבנות מפוארים בחנוכת המזבח בלעדיו, חש חלישות דעת. ואז אמר לו הקדוש ברוך הוא את המילים שהפכו לאחד ממקורות המוסר הגדולים ביותר על ערך המעשה הקטן: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
לכאורה, משמע מלשון התשובה שאהרן כבר ידע שעליו מוטלת מצוות הדלקת המנורה, אלא שלא העריך אותה מספיק. הפסוק עצמו אינו מצווה על עצם ההדלקה, כפי שמצווים על קורבן, אלא רק מדריך כיצד להדליק — "בהעלותך את הנרות... אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". גם מלשון חז"ל משמע כך: לא נאמר לאהרן שהוא יקבל את הדלקת המנורה במקום הקורבן, אלא שהזכות שכבר ידועה לו — הדלקת המנורה — "גדולה משלהם". השאלה הגדולה שהעסיקה את גדולי המפרשים היא: במה בדיוק גדולה הדלקת המנורה מכל מה שכבר יש לאהרן?
פרק אהרמב"ן ז"ל והאור החיים הקדוש שואלים שאלה עצומה: מדוע באמת חלשה דעתו של אהרן הכהן, ומה בעצם הנחמה שבהדלקת המנורה? הרי לאהרן יש כבר את הזכות להקטיר את הקטורת בוקר וערב, ובקטורת נשתבחו הכהנים במיוחד, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפך". יתרה מזאת — הרי את כל קורבנות הנשיאים, ואת כל הקורבנות כולם, הקריב בפועל אהרן בעצמו! וכן מנחת החביתין ועבודת יום הכיפורים, שנעשית בכהן גדול בלבד. ועוד: הוא נכנס לפני ולפנים, הוא זה שעומד בהיכל השם, הוא זה שמברך את עם ישראל בברכת כהנים בשמו יתברך. כך מונה הרמב"ן את כל המעלות הנשגבות שכבר יש לאהרן. אם כן — מה מקום לחלישות דעתו, ומה הנחמה המיוחדת שבהדלקת הנרות?
"חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות."
רש"י במדבר ח, ב, בשם מדרש תנחומאהרמב"ן מיישב שבדברי השם לאהרן יש רמז נסתר להדלקה עתידית ונצחית — הדלקת נרות החנוכה, שתידלק דורות רבים לאחר מכן על ידי החשמונאים, כהן גדול ובניו. כלומר, ההבטחה "שלך גדולה משלהם" אינה מתמצית בהדלקה שבמדבר, אלא נמשכת ומהדהדת דרך כל הדורות, בכל שנה ושנה שבה מדליקים ישראל נרות חנוכה.
האור החיים הקדוש מיישב בדרך אחרת: במעשה ההדלקה גרידא באמת אין הרבה "מעשה" ופעולה מצידו של אהרן. לכן היה לו צער בכך שאין לו קורבן פעיל משלו. אך הנחמה היא, שהוא אינו רק מדליק — הוא גם מיטיב את הנרות בכל יום, מסדר את הפתילות והשמן. הרי הוא עושה מעשה חדש בכל יום ויום. עדיין לא זכינו להבין לגמרי במה שלך "גדולה" משלהם, ובמה ההדלקה יותר גדולה משאר התפקידים והמצוות שהרמב"ן מנה — ולכן ראוי להוסיף עוד כמה זוויות הבנה.
יישוב נוסף, המדויק בדברי הרשב"ם ועוד מפרשים: מעשה ההדלקה היה תדיר — כל יום וכל יום — ואילו קורבנות הנשיאים היו חד־פעמיים. מעשה תדיר, שחוזר על עצמו יום־יום, מעלתו גדולה בהרבה ממעשה חד־פעמי, אפילו אם הוא נראה גדול יותר במבט ראשון. יש כאן יסוד עמוק: אנחנו נוטים להתפעל מן המעשה הגדול והחד־פעמי, ולזלזל במעט הקטן והחוזר על עצמו. אך דווקא ההתמדה, הנאמנות היום־יומית, היא שבונה את גדלותו האמיתית של אדם.
פירוש נוסף, נפלא במיוחד, מובא בשם הרב שלום שבדרון והרב יעקב גלינסקי זצ"ל על התורה: הקורבנות היו בחוץ, במזבח החיצון, גלויים ומפורסמים לעיני כל. ואילו המנורה הייתה בפנים, בתוך הקודש, מוצנעת מעין כל. ודווקא מה שצנוע יותר — מאיר יותר.
מספר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל שפעם נכנס אל מורו ורבו, הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל, וביקש ממנו שיאמר איזה פירוש. הראה לו הרב את הגמרא במסכת ברכות, המספרת את הסיפור הידוע על רבי אלעזר שחלה, ונכנס רבי יוחנן לבקרו. המקום היה חשוך. הפשיל רבי יוחנן את שרווליו, ומיד נהיה אור בחדר.
שאל הרב גלינסקי: מדוע היה צריך רבי יוחנן להרים דווקא את שרווליו? הרי פניו כבר היו גלויים לעין כל — ומדוע לא הספיק האור היוצא מהם? ותירץ: רואים מכאן שהאור היוצא ממקום צנוע ומכוסה, חזק הרבה יותר מהאור היוצא ממקום גלוי. פני האדם, החשופים תמיד לעין כל, מאירים פחות מהזרוע — המקום המכוסה שנחשף רק לרגע.
הרב שך זכר צדיק לברכה נהנה מאוד מהפירוש הזה, וכידוע — הוא בעצמו חי את הדברים. הוא חיפש תמיד את הצניעות, ואת מה שהוא במה שהוא, לא את הפרסום. הוא היה אומר: קיבלתי איזו "כרטיסייה מכובדת" מן הפרסום, אבל בזה לא אבוא לעולם הבא. את מה שיביא אותי לעולם הבא — חיפשתי בדברים שבצנעה.
הרב שך הביא לרב גלינסקי ראיה נוספת ליסוד הזה, מברייתא הידועה על רבי חנינא בן תרדיון (מסכת עבודה זרה יז, ב – יח, א). רבי חנינא בן תרדיון היה מגדולי הדור, שהקהיל קהילות ברבים ולימד תורה במסירות נפש ממש, גם כשהרומאים גזרו על כך גזירת מוות. כשעמד לפני המוות שאל את רבי יוסי בן קיסמא: "כלום מעשה בא לידך?" — כלום יש בידך זכות מיוחדת שתביא אותך לחיי העולם הבא?
ואז נזכר רבי חנינא בן תרדיון בסכום כסף קטן שהתחלף אצלו בטעות בין מעות פורים למעות צדקה, וכשגילה זאת החזיר את הסכום מיד לבעליו — מעשה קטן, צנוע, שאיש לא ידע עליו. ותהה הרב שך: הרי הוא הרביץ תורה במסירות נפש, הקהיל קהילות ברבים! כל התורה שלימד — לא זו שהובאה כזכותו! אלא מה שהיה ברבים, אפילו שהוא מעשה גדול, אינו דומה למעשה הקטן שנעשה בצנעה.
מכאן למדנו מוסר השכל גדול: הרבה פעמים אנחנו עושים מצוות ומעשים טובים שנראים בעינינו קטנים, ולכן איננו מרוצים ואיננו שמחים בהם, וממילא איננו מודים להשם יתברך על כך שזיכה אותנו לעשותם. ובפרט מה שזוכים כל יום ויום ממש — לקום ולומר "מודה אני לפניך" בחדר, בשקט, בצנעה, בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, כשרק הוא שומע אותנו. אחר כך כל ברכות השחר, ולהתפלל תפילה עם כל המצוות הכרוכות בה — קבלת עול מלכות שמים, אהבת השם, יראת השם, זכירת יציאת מצרים, הנחת תפילין וציצית. אנו מתחילים את היום עם עשרות מצוות דאורייתא ומדרבנן, ובכלל זוכים לעמוד לפניו, לדבר ולהתפלל ולבקש — בשעה שיש בעוונותינו הרבים יהודים שלא זכו לכל זה כלל.
פירוש שלישי, נפלא, מובא בספר "עלינו לשבח" לרב יצחק זילברשטיין שליט"א, בשם מדרש: עצם מעשה הדלקת המנורה גדול, מפני שהוא הכרת הטוב להשם יתברך, ואמירת תודה אליו. המדרש מביא משל לפיקח שהוביל עיוור בדרך, הדריך אותו והצילו מכל מיני מכשולים ותקלות. כשהגיעו לבית, ביקש הפיקח מהעיוור: "תדליק לי את הנר." צחק העיוור: "וכי מה אני צריך לך? הרי אני עיוור, האור לא עוזר לי כלום!" ענה לו הפיקח: "כדי שתוכל להרגיש שגם אתה נותן, שגם אתה מכיר לי טובה."
וזהו שהשם יתברך אומר לבני ישראל: תאירו לי בהדלקת נרות המנורה, כשם שהארתי לכם. הזכות הזאת — זכות הכרת הטוב ואמירת תודה — ניתנה דווקא לאהרן הכהן, ועל כך אמרו לו "חייך, שלך גדולה משלהם".
מזה נלמד מוסר השכל גדול נוסף: כיום שאין לנו את המנורה, בעוונות הרבים, "נשלמה פרים שפתינו" — "ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו את שמך מלכנו תמיד". כמה זכות גדולה נפלה בחלקנו, שכל אחד ואחד יכול להיות כביכול "כהן גדול" המדליק את המנורה, על ידי שפתותיו ופיו — מודה ומשבח לבורא עולם על כל מה שזיכהו, ברוחניות ובגשמיות, ועל עצם הזכות להודות לו. כמו שאנחנו אומרים במודים דרבנן: "מודים אנחנו לך... על שאנחנו מודים לך" — ומפרש רש"י שהכוונה היא לעצם זה שזכינו להודות לך — על זה עצמו אנחנו מודים.
יש לנו מוסר השכל אחד ופשוט לזכור: הרבה מעשים קטנים וצנועים — מעלתם גדולה בהרבה משנדמה לנו. "חייך, שלך גדולה משלהם", אומר השם לכל אחד ואחד מאיתנו — כי מה שאתה יכול וצריך לעשות, אף אחד אחר בעולם לא יכול לעשות. לכל אחד יש את החלק שלו, ומה שנדרש ממנו לתקן בעצמו. פשוט חסר לנו ההתבוננות וההערכה האמיתית של מעשה המצוות ושל הלימוד שאנו זוכים לו — ובפרט בדורנו זה, עקבתא דמשיחא, שהחושך מכסה ארץ והניסיונות רבים מבית ומחוץ, כל מעשה מצווה, ולו הקטן ביותר, שווה לאין ערוך, וכמה נחת רוח הוא עושה לפני השם יתברך.
הארי הקדוש זכרונו לברכה גילה על דורו — לפני כחמש מאות שנה — שכל מעשה קטן וטוב של יהודי שווה כמעשה גדול מאוד של התנאים, בגלל ירידת הדורות והתגברות החומר ויצר הרע ושותפיו. ואם כך אמר על דורו, מה נאמר על דורנו אנו, הרחוק עוד יותר מדורו של הארי הקדוש? לא מוגזם לומר שכל פעולה ומעשה קטן של כל יהודי שווה לאין ערוך, וכמה נחת רוח הוא עושה לפניו יתברך. אם כן, כמה עלינו להיות מאושרים, שמחים ומרוצים, וממילא מודים ומהללים ומשבחים להשם יתברך בלי סוף ובלי קץ.